רגב אלהרר ונעם בן-דוד

כמה מילות פתיחה

על השפתיים נולד לפני ארבע שנים כקברט שירה מעמדי ומקומי בעכו, וצמח מתוך הקשר הפורה בין עמותת הליקון לשירה לבין תנועת תרבות, והוא חלק מאירועי השירה של הליקון עד היום. אחת לכמה חודשים אנו מתכנסים: כותבים, מוזיקאים, שחקנים ודיג׳יים יחד עם קהילה הולכת וגדלה ונותנים במה ליצירה צעירה, מתלבטת, חצופה ומחוברת למקום בו היא חיה ומתגבשת. 

לאורך השנים האלה נוצרה חברותא: סצנה צנועה של אנשי-מילים המאמינים שמקומה של השירה הוא בחוץ, עם אנשים. שלא כמו בתפיסה הרומנטית של "המשורר המיוסר", התנסינו במציאות אחרת בה הכותב אינו בהכרח אדם שפרש מן החברה ויוצר מתוך בדידות וייסורים, אלא גם מתוך שמחה וכמיהה לאהבה ולקהל, למסיבה ולסאטירה, לרפלקציה שאינה ביקורות מנומקות של מבקרי ספרות, אלא פשוטה וראשונית יותר: התרגשות, צחוק, כעס. המפגש וה"יחד", שהם הערכים המכוננים ביותר של קהילת היוצרים שלנו, היו הראשונים להיפגע במציאות החדשה שנכפתה עלינו – הריחוק החברתי. 

הוסבר לנו על ידי המסבירים שאהבה היא ריחוק ושכדי לשמור על בריאות האנושות, ובעיקר על קרובינו המבוגרים, עלינו להפסיק באופן מידי ״התקהלויות״, ולהתבודד בביתנו, בין אם זה עם משפחותינו או עם שותפינו, ובין אם זה בגפנו. 

מושג הבית, הרבה לפני הקורונה, הפך מושג אלסטי מאוד ואיתו גם האינטימיות, האהבה והביטחון אותם הוא מייצג. נראה שיותר אנשים נדבקו בחרדה, מאשר בנגיף הקורונה ומלבד הפחד להדבק, לחלות ואף למות ישנו הפחד מהשהות במרחב האמביוולנטי שנקרא בית.

במהלך ימי הקורונה כמות הפניות ביום למוקד השירות של ער"ן לסיוע נפשי שילשו את עצמן. עם תחילת מדיניות הסגר, ההמלצה הממסדית התמקדה ביצירת סדר יום חלופי, ברור, כחלופה למקצב החיים הקודם וכמענה לחסך בתנועה חופשית בעולם. סדר יום חלופי, כאמצעי להתמודדות עם החרדה ועם מחלה קטלנית לא פחות – הבדידות. 

 

***

הפריחה המחודשת של יצירות כמו ׳הדבר׳ של קאמי ו׳על העיוורון׳ של סאראמגו אינה מקרית. בשתי יצירות אלה המגיפה נעלמת באורח-פלא ושורדי המגיפה, גיבורי הסיפור, הם אלו שנאבקו יחד לסיומה, ואצל קאמי הסולידריות עומדת בבסיס המרד באבסורד. קאמי וסאראמגו מציבים בפנינו דמויות אשר מקיימות הכרעה ערכית שמתחילה בין האדם לבין עצמו ויוצאת אל הזולת, זיקה של שותפות גורל למען קיומם של חיי משמעות. אולי דווקא עכשיו, כשפניו של הזולת רחוקות, על האומנות להזכיר לנו את מקומה של הסולידריות? אולי תפקידה לקחת אותנו ביד מבית לבית, להראות לנו תמונת מראה של מכלול החוויות האנושיות המרכיבות את התקופה הזו?

כפי שלצלם קשה לתפוס עצם בתנועה, קשה למשורר לתפוס את העולם תוך כדי תנועה. אנו שואלים את עצמינו האם מדובר בהתאמת פלטפורמות, מפגש באופן זמני עד יעבור זעם, או שמא השינוי שמתחולל כאן הוא עמוק יותר ומשמעותי יותר. 

ביצירתה של איריס ברנע, ״זום״, אנו רואים אישה הנטמעת בתוך רקע אוטומטי ב"זום", אפשר לראות רק פרגמנטים קטועים של פניה ושל תריסי החלון. האדם נטמע בביתו, מתגעגע לטבע שאותו זנח ואליו התנכר, פניהם של האנשים היקרים לו ביותר כעת קטועים ומוצגים מולו כמלבנים נמוכי רזולוציה וקטועי סאונד, בכל שיחה עם הזולת הוא רואה באופן כמעט אובססיבי גם את פניו המשוחחים שלו. מהו השינוי שהתקופה הזו חוללה במבט בין שני אנשים? 

בגיליון, נשוטט גם יחד עם הצלם שוקה גלוטמן ברחובות תל-אביב השוממה שאיבדה את חיותה, נביט מבעד לחלונה של נעם ונקרט, נדון בשיחת הוידאו והפואטיקה החדשה שהיא יוצרת, נפרק ונרכיב מחדש את הגוף והחומר כביטוי לחווית הכאוס.

כתב העת על השפתיים הוא חלום שנחלם עוד הרבה לפני הקורונה והתקופה הזו עזרה לו להזדרז לצאת לאור. את המוזיקאים והדיג׳יים החלפנו בסופרים, משוררים ואמנים חזותיים, וגיליון ראשון זה מביא לכם הקוראים, שירה, ספרות ואמנות עכשווית שנוצרים ממש בימים אלה כעדות חיה לתקופה שלא היתה כמותה במאה האחרונה, ולצורך באינטימיות וחיבור. 

 

עורכים: ‬רגב‭ ‬אלהרר‭ ‬ונעם‭ ‬בן‭-‬דוד

עיצוב‭ ‬ועימוד (פרינט ואתר): ‬נעם‭ ‬בן‭-‬דוד

הגהה: ‬גילה‭ ‬בן‭ ‬שלמה

האומנים‭ ‬המשתתפים‭ ‬בקובץ (‬לפי‭ ‬סדר‭ ‬הא‮'‬‭-‬ב‮'): ‬רחל‭ ‬אהרן, ‬נדב‭ ‬איזנר, ‬רגב‭ ‬אלהרר, ‬יהונתן‭ ‬אלון, ‬שלומית‭ ‬אריאל, נעם‭ ‬בן‭-‬דוד, ‬סיגל‭ ‬בן‭ ‬יאיר, ‬איריס‭ ‬ברנע, ‬יהושע‭ ‬שוקה‭ ‬גלוטמן, ‬נמרוד‭ ‬גרא, ‬הגר‭ ‬דורון, ‬אסתר‭ ‬וולק, ‬אחינעם‭ ‬תמר‭ ‬וירט, ‬נועם‭ ‬ונקרט, ‬עוז‭ ‬זלוף, ‬רז‭ ‬יוגב, ‬שלומי‭ ‬ללוש, ‬חן‭ ‬מזרחי, ‬אלנתן‭ ‬מיה, ‬תלמה‭ ‬נבו, ‬מיטל‭ ‬נסים, ‬יוסף‭ ‬עוזר, ‬ענת‭ ‬עינהר, ‬דניאל‭ ‬פלוצקי, ‬רחל‭ ‬פרץ, ‬יונתן‭ ‬קונדה, ‬רעי‭ ‬רביב

 

תודה‭ ‬מיוחדת‭ ‬לציונה‭ ‬שמאי‭ ‬על‭ ‬הליווי‭ ‬והתמיכה

 

על‭ ‬השפתיים‭ ‬גיליון‭ ‬מספר 1

אפריל 2020, ‬אייר‭ ‬תש"פ, ‬ישראל