נעם בן-דוד

כמה מילות פתיחה

כמעט חצי שנה עברה מאז פרסום הגיליון הראשון של על השפתיים. זה היה בתחילת ימיה של המגיפה והפרסום נבע מתוך דחף מידי, כמעט אינסטינקטיבי, לתעד את ימיה הראשונים של תקופה שמשמעויותיה העמוקות עוד נגלות לנו מדי יום. כשאיתרתי יצירות עבור הגיליון הנוכחי, חיפשתי לברר מהם השינויים הגאולוגיים שהתרחשו במרווח שבין החיים בפתח המגיפה לבין החיים בתוך מגיפה.

לאורך עריכת הגיליון הרחשים התת-קרקעיים שהיוצרות והיוצרים הצביעו עליהם התחילו לעלות מעל לפני השטח – פחות ופחות אנשים דיברו על הקורונה כתקופה של גילוי וחיבור למשפחה ולבית, ויותר אנשים התחילו לחוש ולעסוק באכזריותה של התקופה, בניצול הפוליטי הנעשה בה, בסדק ההולך ומעמיק בעם ובנפשם של היחידים המרכיבים אותו.

אתוודה גם באופן אישי: נעשה עבורי קשה יותר לעסוק בשירה. שלוות הנפש הנדרשת על-מנת לשבת ולקרוא טקסט נעלמה לי בגל השני של הקורונה. השירה פינתה את מקומה לטובת שיח פופוליסטי וחד-ממדי שסחף רבים מאתנו, וביניהם אותי, הלהיב אך גם פגע בי עמוקות. וכך הגיליון ישב וחיכה שאחזור אליו, שאביט בו שוב ואמצא בו טעם.

דרכה של היצירה לליבו של אדם היא פתלתלה מאד. יום אחד היא נעלמת ואז חוזרת רק כשהוא לגמרי מוכן. היא מתחזה לזיכרון נעורים חי, לכמיהה למציאות אחרת, לתקווה. ואז, לרגע קצר נוסף, אתה שוב שבוי בעולמה. 

כשסוף-סוף חזרתי לגיליון, הוא כאב לי כל-כך. אם בתחילת הקורונה ביקשנו לגעת בצדדים האינטימיים והאוהבים של המגיפה, הגיליון הזה מלא בכאבים, מהאישיים ביותר עד לפוליטיים ביותר; כאבים של וידוי וחשיפה וכאבים של נבואה. הכאב הוא פלטת הצבעים של הגיליון, לעתים הוא חלש מאד ומפנה מקום להומור ולתקווה, אך הוא מיד חוזר ומתחזק. קשה להוציא גיליון כל-כך כואב, אך בעודי מתלבט בלבי אם למחוק פסקה זו למען יחסי ציבור טובים יותר, אני אומר לעצמי שכל דבר אחר היה שקרי. זו תקופה כואבת וכך היא תיזכר, לא נסתכל לאחור ונתרפק על ימיה היפים. הדרך היחידה לרפא כאב היא על-ידי דיאגנוזה, הכרות עם התסמינים, היכולת להבדיל בין סוגים שונים של תחושות, לתת להן שם ולהחליט על אופן הטיפול. צפויה לנו תקופה ארוכה של ריפוי פצעיה של התקופה הנוכחית ואני מקווה שהיצירות שלפניכם יהוו דחיפה קטנטנה לפתח של תהליך ריפוי עמוק וארוך.

 

נעם.

 

עורך: ‬נעם‭ ‬בן‭-‬דוד

עיצוב‭ ‬ועימוד (פרינט ואתר): ‬נעם‭ ‬בן‭-‬דוד

ניקוד: ‬גילה‭ ‬בן‭ ‬שלמה

עריכת הלשון: חיים בר מינצר

דימוי כריכה: רון שמיר

האומנים‭ ‬המשתתפים‭ ‬בקובץ (‬לפי‭ ‬סדר‭ ‬הופעתם): ‬מתן‭ ‬שטיין‭ ,‬אלומה‭ ‬אפל, ‬ניסן‭ ‬אליהו‭ ‬כהן‭,‬ סביון, ‬מתי‭ ‬שמואלוף, ‬אורן‭ ‬בן‭ ‬שלמה, דורית‭ ‬כהן, ‬שרון‭ ‬הופשטיין‭ ‬חזני, ‬תום‭ ‬הדני‭ ‬נוה, ‬רוני‭ ‬סומק, ‬לבנה‭ ‬מושון, לורן‭ ‬מילק, תלמה‭ ‬נבו, ‬טלי‭ ‬וויס, ‬דניאל‭ ‬קידר‭, ‬יונתן‭ ‬ארמוני, ‬טארק‭ ‬טרביה, ‬מירי‭ ‬רנדל‭ ‬הבר, ‬איריס‭ ‬אליה‭ ‬כהן, ‬ליטל‭ ‬שרוני, תהילה‭ ‬חכימי, חיים‭ ‬בר‭ ‬מינצר, רז‭ ‬יוגב, לני‭ ‬כהן‭, ‬אורית‭ ‬גולדמן, ‬עמית‭ ‬גביש, ‬משה‭ ‬ולדמן, ‬אחיקם‭ ‬גרא, ‬נמרוד‭ ‬גרא, ‬דן‭ ‬ורשקוב, ‬ישראל‭ ‬דדון.

 

על‭ ‬השפתיים‭ ‬גיליון‭ ‬מספר 2

אוקטובר 2020, ‬חשוון ‬תשפ״א, ‬ישראל