ניסן אליהו כהן
לבנת עדות
הַיֹּפִי הוּא כְּאֵב, שָׁרוּ לִי מַקְהֵלַת עַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק בְּחֶבְרוֹן, וְאֵין מִמֶּנּוּ מָנוֹס. אַחַר כָּךְ יִצַּבְתִּי אֶת אֲחִיזַת רַגְלַי בַּקַּרְקַע וְהִרְשֵׁיתִי לְנוֹף הַמִּלְחָמָה לְהִטַּשְׁטֵשׁ עַד שֶׁכָּל הָאֶבֶן נָמַסָּה לְמַיִם עֲצוּמִים וּמִמַּעֲמַקֵּי הַיָּם הַזֶּה עָלְתָה אֲהוּבָתִי, זֶה קָרָה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם .זֶה קָרָה כְּמָטָר גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי בְּלֵיל קַיִץ.
יָד חֲזָקָה הֶחְזִירָה אוֹתִי אֶל הַמְּצִיאוּת בִּטְפִיחָה עַל הַכָּתֵף״, הַשְּׁמִירָה מִתְאָרֶכֶת לְךָ" ,"הָרֶכֶב שֶׁל הַסִּיּוּר מִתְעַכֵּב" ,"יֵשׁ לְךָ בַּקָּשׁוֹת לַאֲרוּחַת עֶרֶב?״,
אֲנִי רָצִיתִי שֶׁמִּישׁוּ יְלַטֵּף לִי ת'שֵׂיעָר, לְהַרְגִּישׁ מוּגָן, לְהַפְסִיק לֶאֱהֹב דֶּרֶך הָרְאִיָּה, לִטְבֹּעַ בָּרַכּוּת, לְהִתְנַחֵם בְּתוֹךְ שָׁדַיִם. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁעַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק יֹאכְלוּ אֶת גִּדְמֵי הַצַּעַר וְהָאֲדִישׁוּת וְיֵלְכוּ לְחַרְבֵּן אוֹתָם בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב שֶׁל הָעִיר. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַמִּתְפַּלְּלִים יַפְסִיק לְהִתְפַּתֵּל וְשֶׁהַתְּפִלּוֹת יַפְסִיקוּ לְהִתְעַצֵּל לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם. רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַזְּמַן יֶחְדַּל, וְלוּ לָרֶגַע, וְיִקְלַע בְּתוֹכוֹ אֶת כָּל תְּנוּעוֹת הָאַגָּן בָּרִגְעִי הָאַהֲבָה שֶׁל הָעוֹלָם וִירַפֵּא אוֹתָן, אַחַת אַחַת. שֶׁיִּפְסְקוּ הָרָעָב וּמִשְׁבָּצוֹת הָאֲכִילָה וּמְשְׁבְּצוֹת הַהֲקָאָה וְשֶׁהַכֹּל יִקְרֶה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם.
אבות
אֲנִי כּוֹתֵב בְּרֶצֶף בִּלְתִּי-כְרוֹנוֹלוֹגִי תּוֹלְדוֹת אָבוֹת רַכִּים וּמְלַטְּפִים
שֶׁמָתַיְשׁוּ הַזַּעַם רוֹצֵץ שִׁדְרָתָם שֶׁהָיְתָה עֲגוּנָה בְּקַרְקָעִית הָעוֹלָם
וְקוֹדְקוֹדָהּ נִנְעַץ אֵיפְשׁוּ קְצָת אַחֲרֵי הַדַּעַת –
נוֹלְדוּ בְּתַמּוּז וְלֹא קָטְפוּ פֶּרַח
הִתְפַּנְּקוּ בָּעֲשָׂבִים גְּבוֹהִים מְרַצְּדִים
שָׂחוּ עֵירֹמִים גּוּפָם רָגִישׁ לִזְרָמִים וְאָדוְוֹת
לֹא אָגְרוּ שֶׁפַע
לֹא פָּנוּ לַמִּשְׁטָרָה בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת
מָתַיְשׁוּ הַזַּעַם רוֹצֵץ שִׁדְרָתָם