דן ורשקוב

העש

א

כשתשוב מהעבודה יהיה כבר מאוחר. בעיניים תשושות תסקור את ערימות הנייר על השולחן, את שברי עדשות המגע המנצנצים מהאבק על הרצפה. רְאֵה, העובש מנקד את הגבול שבין הקיר השמאלי והתקרה. נער ממך את המראה כמו שמתנערים מזבוב טורדני, דחוק אותו לפינה נעלמת בראשך, הפסק להסתכל. התהלך מעט מצד לצד, אכול משהו, חפש משהו, דפדף במשהו. בסופו של דבר תצליח להסיר את נעליך, תצליח להסיר את המעיל. אתה עייף, עייף מכדי לישון. ברגע מסוים, תחת המים החמים, דַּבֵּר, הקול יצא צרוד וצורמני, ולא תזכור אם כבר אמרת משהו היום. הקול הזר ימשיך וינסר כשמים ניגרים על הפנים, על העיניים, על הפה. 

יושב על המיטה, חפש את הנייד שלך, ללחוץ על 'קאלם' ולמלא את החדר בצלילים המונוטוניים, המטמטמים. טיפות גשם כבדות, אחר כך פכפוך של נחל, אחר כך דכי גלים. ברקע מנגינה שקטה, מוזיקה מדיטטיבית, עולה ויורדת, מנוטרלת, לא שמח אבל גם לא עצוב. עכשיו להירדם. 

ב

שקט. אור פלואורסנט לבן כבר לא פוער עיניים בחזיתות בתים, דלתות כניסה אינן ניטחות עוד בתנופה גסה ובטוחה. בחושך מאבדים כל הדברים את צורתם, מתאחדים למערבולת אפילה, רוחשת, שאין בה צבעים ואין בה קול. רק מדי פעם, פנס חולף באפילה יאיר שממית קטנה, מחליקה במעלה הקיר, עדת חתולים פושטת על פחי אשפה, קיפוד נובר בתערובת שהשאירה הזקנה. רמשי לילה זעירים מרפרפים במשק כנפיים חרישי, לא חם מדי, לא קר מדי, לא מכוער ולא יפה מדי.

החושך נח גם על החדר הקטן, בקומה השנייה בבנייני המעונות. דירה שתוכננה לשניים במקור, שתי מיטות היו בה, זו מול זו. מדוע התעקשת לשלם עבור החצי השני? ההימנעות הזו מנוכחות מתמדת של אדם, ההתחמקות מלהסכין לרעשים המטרידים של מי שהוא לא עצמך, זה לא בריא. לחזור הביתה ולראות ששום דבר לא השתנה, שאיש לא לכלך ולא ניקה, שלא הזיזו משהו, אכלו משהו, קימטו משהו. תזכור כיצד הצמדת את המיטות? כבלת את הרגליים באזיקונים הלבנים, הידקת כמה שרק אפשר. לא טוב לישון במיטה זוגית לבד. החלל הזה בצד הימני, שהבגדים והשמיכות מגובבים עליו בערימה, הוא מסוכן. חללים פנויים כאלה מבקשים להתמלא, ממאנים להתמסר לדומיה האטומה. באין מקיץ הריק קורץ ומאותת, בחסות החשיכה קורא, ויש מי שמשיב. יש מי שנענה להזמנה. 

באישון לילה משהו נאחז בחלון החדר הקטן, באישון לילה משהו מגשש אחר האין הפעור בחלק הימני של המיטה. בלי להשמיע צליל, זה משתחל.

ג

צלצול מעיר אותך. חצי פנים כנגד הכרית, שולח יד, מכבה את השעון המעורר בלחיצת כפתור. כשהעיניים נפקחות, זה נראה בהתחלה כמו מין לכלוך. משהו זעיר ואפרפר נח מנגד על הסדין, בחצי השני של המיטה. זה עש, אתה אומר לעצמך, כנראה בגלל הכנפיים הקמוטות. יצור לילי עדין רפרף מבעד לחלון, נשכב לצדי ומת. אתה לא מצליח להביא את עצמך להזיזו. בלי עדשות מגע הכל עמום, החלונות מאובקים וגם האצבעות, העיניים מגורות, האור מכאיב. אתה משתהה עוד קצת, רגע לפני שתניף את הגוף מהמיטה, לפני שתרתום את עצמך למהלך היום, תתחיל מחדש הכל. גישוש אחד אל החלל הקר והמלוכלך, עיניים מטושטשות סוקרות את פינות החדר האילם. נעל את הדלת כשתצא.

 

ד

כשהדירה ריקה, האור הוא טוב. הוא מלטף את הגגות, בוהק מדודי שמש ערוכים בטוריהם הלבנים, מזין את הירוק המפוספס באבן של פאתי ירושלים. זעקות הילדים מהדהדות במרחבי שמיים בהירים, שמש נוסכת חיים בכל מה שמחוץ למסלולי היום הרגילים, במה שמחוץ לזמן המחזורי. אפשר היה לצאת, לשבת על המדרגות ולהשקיף על הירוק הזה, אפשר היה להסתנוור.

ה

כשאתה חוזר לדירה כבר לילה, אבל אינך מדליק את האור מיד. העיניים העייפות לא מוכנות למשהו מבהיק כל כך, ואור הפנסים הכתום ממלא את החדר מבחוץ, משליך צללים ארוכים על הרצפה, על הקירות. דממה עוטפת את החדר, אבל הראש מזמזם, מזמזם חזק מאוד. אתה פותח את המקרר ומתחיל לדחוף לפה כל מה שאתה רק מוצא. משהו בפנים פעור, אחוז בולמוס, מחפש בכל מגירה, בכל מדף, בכל מחבוא. אתה לועס פשטידה קרה וישנה, סלט קישואים פג תוקף, חמאת בוטנים ולחם קפוא למחצה. דוחף פנימה ולועס עד שאתה נתקף גועל ויורק, יורק הכל אל הכיור, ואז לפח. 

אתה מתחיל להשתעל, הולך למקלחת, אור, שוטף את הפה. פצעונים בלתי נראים פשטו לך על הפנים, על הלחי, הסנטר, עכשיו גם על המצח. בלי יכולת לעצור אתה מתחיל למחוץ אותם, לסחוט אותם עד שאתה נאנק מכאב והפנים אדומות ופצועות. איזה צליל נשמע? חריקה כזו, בין שיעול ליפחה, אתה פונה מהכיור ומתיישב, בחדר, על המיטה. אתה רוצה ללחוץ 'קאלם', אבל משהו עוצר אותך: הקשב לחשיכה.

נדמה לך שאתה שומע קול. הוא חרישי כל כך, כמעט בלתי מורגש, צריך רק לעצום עיניים, הוא ממשיך, צלילים רכים ומהוסים באזנך הימנית. במשיכה איטית אתה מסיר את החולצה, בזהירות מוסרים המכנסיים, מצמיד לעור את הסדין הדק, אתה מקשיב. כשדומם כל כך, קורה שהאזנים משמיעות, הגוף מגביר את רעשיו שלו, לא מתיישב עם הדממה. הלחישות דקות מאוד, כמעט כמו בדמיון. תנועה לא זהירה והן נעלמות. הן מנגנות, אתה חושב, כמעט פליאה, המנגינה יורדת ועולה, שיר ערש חרישי. לחש איתן, הנע את שפתיך, בלי מילים, לא להשמיע קול. בחושך הסדין מתעוות תחת העור, משהו לצדך נמתח ומגשש, ממלא עוד טפח בחלל. 

ו

בבוקר אי אפשר לפקוח את העיניים. יד שמאל מגששת אל העפעפיים, משהו דביק וקורי מדביק את הריסים. אתה מקלף אותו לאט, כמו גלד עדין מאוד או כמו שרף. החומר הדביק מתמוסס ונעלם בין האצבעות, עד שניתן לפעור חרכי עיניים צרות ודומעות. הגוף כבד מאוד, כמו אחרי חלום. 

משהו מטושטש עולה בזיכרון. אתה זוכר את עצמך מביט אל התקרה האפילה, חושש להציץ ימינה, חושש למשוך את הסדין, זוכר את הקולות הרוחשים חוקרים אותך באריכות, מפצירים בך שתדבר, שתגלה הכול. קולךָ, רוגש וגבוה, השיב בשטף של מילים סתורות ומבולבלות: סיפר על הירח המצהיב בדרך מהתחנה, על המרכז המסחרי האפל ועל הסופרמרקט אס-או-אס המבהיק בבדידותו למרחוק; הלין על המטבח המעוקר באור הפלואורסנט, קונן על תלוליות החול שמחכות לצד הקיר, גדלות מיום ליום. אתה זוכר את האצבעות המתהדקות אל הסדין, את הדחף הפועם להסתובב, פשוט להסתובב ימינה, שחוסר האונים יגן מהאימה העמומה.

צריך לקום, אתה נבהל. צריך לצאת. נשען על האמות, אתה מציץ, יש צללית קטנה מצד ימין, לא ארוכה מחיה קטנה או מתינוק. צריך לצאת מהמיטה. במראה העיניים עייפות כל כך, בוהות, כמעט מלוכסנות, כמו עין של חיה. אגל שחור קרוש על השפה התחתונה, אתה מקלף אותו, בהתחלה לאט ובהיסוס, ואז בבת אחת, חורץ נקיק באמצע השפה, בוקעות טיפות קטנות של דם. אתה לוקק אותן בלשונך, הכאב מעיר אותך סופית. אתה שוטף פנים. שוב. שוב. תחת המים החמים אתה מקלף ממך פיסות כסופות ואפורות, מקרצף את הגוף עד שהוא מבריק ומאדים. עדשות המגע והבגדים בחדר, אתה חוטף אותם במהירות. מתחת לכיור יש גליל כתום של שקיות זבל. לא תוכל לגעת בידיים חשופות. בשקית כתומה אחת אתה עוטף את יד ימין, יד שמאל תחזיק את השנייה. אתה ניגש אל המיטה האפילה, רוכן כלפיה, זה רק עש, אתה מסנן לעצמך, שולח יד רועדת, עטופה, מתחת לסדין. היד העיוורת מנסה לתפוס, כשלפתע משהו זע מתחת לסדין. אתה נרתע אחורה ויוצא מהחדר בטריקה. צריך למהר לעבודה. 

ז

כשאתה חוזר לדירה המחשבה שלך ריקה. אתה לא זוכר את הבוקר, אתה לא זוכר את היום, אתה לא זוכר את הדלת שזה עתה פתחת. הורדת את התיק והתיישבת על הכיסא, הטלפון הנייד מצא את דרכו לידיים שלך, המסך נצמד אל הפנים. אתה לא רעב ולא צמא. האצבעות גוללות וגוללות, המבט נתלה במילים ובתמונות, בסרטונים קצרים, בסנאף, בחדשות, האצבע גוללת וגוללת. אתה יושב ככה זמן רב. 

אתה נזכר רק כשאתה מרגיש שמשהו נוגע בכתף ימין, אבל אתה לא מצליח להתיק את העיניים מהמסך. ידיים מחלצות בעדינות את הטלפון הנייד מבין האצבעות. ידיים מקימות אותך לאט מהכיסא, אתה לא מתנגד, אתה שואף אוויר, הנשימות שלך עמוקות ורועשות. 

צעד אחר צעד, דרך הדלת, אתה מובל אל המקלחת. אתה עייף כל כך, אי אפשר לזוז. זה אחר זה מוסרים ממך הבגדים, חולצים את הנעליים הבלויות, פושטים את המעיל, את החולצה, את המכנסיים, את התחתונים. לא להציץ אל הראי. לא להתמלא בושה. אתה משפיל את המבט אל הרצפה, כפות הרגליים כחלחלות מקור. מכניסים אותך אל המקלחת. מים חמים שוטפים, העיניים כמעט נעצמות, להתנדנד קדימה ואחורה, למלמל בקול חנוק – איש לא עונה – ללעלע, להשתנק, מים בגרון. במעורפל, מגבת מחככת את העור, ידיים מושיבות על המיטה, מלפפות מסביב את השמיכות והבגדים. חם מאוד אבל הגוף רועד. 

כעת הראש מלוטף. מעסים את הכתפיים, את הצוואר, את הפנים. בקושי אפשר להרגיש את הרטייה החמה מונחת על המצח, את משיכות צמר הגפן החמות על העור הפצוע והמגורה. בחושך, נהי עמוק ממלא את השינה, קולות מקוננים בשפה בלתי מובנת, מלאי רחמים, כובשים את יגונם, שלא להעיר. שלווה מטומטמת וכבדה נמסה על העפעפיים. אַיִן. 

ח

לפקוח עיניים. לקום. קורים כסופים ודביקים עוטפים מכל הכיוונים, אתה נאבק בהם, מותח את הידיים, מחלץ את הרגליים, אחר כך את הראש. הגוף מעקצץ ומאולחש, הפנים בוערות, אתה זוחל אל המקלחת, אתה שוטף את הפנים, שוב ושוב. חייבים להספיק לעבודה. רחש עולה מהמיטה, רעשים הולכים ומתחזקים, משהו רוטן שם, מתהפך, כועס, משהו לא רוצה שתעזוב. אתה חומק פנימה בחטף, רק את הבגדים ואת עדשות המגע, אתה ממהר לנעול את הדירה. בשיערך חוטים כסופים. חייבים להספיק לעבודה.

ט

הימים הולכים ומתקצרים. השיער מכסיף ומתארך. העור מבהיק. עמוק בלילה התריסים פתוחים לרווחה, הכוכבים מהבהבים מתוך הזפת הקפואה, משוספים באור ירח מתכתי. בתום היום הגוף נמסר, רצוץ, כלוי, למי שיעטוף אותו עד שייחם, למי שמתייפח חרש כשהוא מלטף את הפנים הדואבות, למי שמרחם מאוד. פחות ופחות אפשר לצאת מהמיטה. פחות ופחות אפשר לקום. שטיח רך של גרגרי אבק מסתיר את הרצפה, שמיכות, בגדים, קורים מלופפים מפני הקור. מתי היה זה כשנשמט ממך הכל, נשמט ופג, כשמנוחה חדרה סוף סוף לעצמות, כשרוך המיס הכל. איש לא נכנס עוד, איש אינו יוצא.

© כל הזכויות שמורות למערכת על השפתיים מבית היוצר של תנועת תרבות

lipspoets@gmail.com