מתי שמואלוף

מעטפה ריקה

נזכרתי כיצד הלכתי עם הוריי לקבל את התואר הראשון באוניברסיטה. זה היה אולי בשנת 1996. אני חושב שהרגשתי כל כך זר ומוזר באוניברסיטת תל אביב, שהייתי חייב שהם ירגישו את ההרס שפיזרה האוניברסיטה בנפשי. כל הזעם הזה השתחרר, אולי כי גם בבית ספר, כמו באקדמיה, לא למדתי כלום על השפות של הוריי ועל התרבות שממנה הם הגיעו. אך אין אף פעם סיבה אחת שיכולה להכיל את מכלול המרדנות שלנו. אלישע, החבר שלי, שהיה בדרך-כלל די אדיש, שותק ורגוע, מצא את עצמו מאיים שזאת הפעם האחרונה שהוא מלווה אותי לטקסים. 

מסכנים ההורים שלי ששילמו על חמש שנות לימודים לתואר הראשון, ורצו לחגוג את המסע הבלתי נגמר שלי לאוניברסיטה. אותו המסע לתואר שהתארך, כי כל הזמן החלפתי פקולטות. קודם למדתי בחוג לכלכלה, אך הפרופסור אמר לי שאני יותר מדי פילוסוף בשאלות ששאלתי אותו. אחר כך למדתי בחוג לפילוסופיה, אבל לא הצלחתי להיות לוגי כמו הכתבים של הפילוסופים. ואז אברהם עוז, ראש החוג לתיאטרון דאז, באוניברסיטת חיפה, סיפר לי על מגמת הכתיבה באוניברסיטת תל אביב. התקבלתי אחרי כמה ניסיונות. אבל עזבתי את האוניברסיטה, בדיוק אחרי שנה אחת בחוג לתיאטרון, שבה הייתי כוכב החוג. נשבע לכם שמרצים בכירים הסתכלו עלי כהבטחה גדולה. אבל כשהגעתי לשנה השנייה של התואר הראשון, לא מצאתי את מקומי ועזבתי את הלימודים כדי להתעופף בשמי היהלומים של פלורנטין, מצייר מהבוקר עד הערב וחוסך לנסוע להודו. הייתי צריך כסף מהיר, אז עבדתי כפועל בניין. תארו לעצמכם שלושה בחורים גדלי גוף, עם שיער ארוך, ראסטות, עיניים מזוגגות, עובדים מסטולים מהתחת, כְּצַבָּעִים באתר בנייה ברמת אביב. אני חושב שזה חלק מהסקרנות וההרס העצמי שלי ביחד, לקפוץ החוצה מהאוניברסיטה (עם כל האמביציות שלה לשים מפה על העולם, ולהגיד שהעולם לא קיים בלעדיה) דילוג אחר דילוג, לתוך אתר בנייה, שנראה כמו מגדל בבל, עם עובדים מכל רחבי העולם, וייאוש גדול. יום אחד באתר הבנייה שמול האוניברסיטה עלינו על מעלית לקומה השלישית עם חמישה פחים של צבע לבן. ואני לא הייתי בטוח, מה גם שהייתי די פרנואיד. רמת אביב עדיין לא התעוררה. הים התיכון נראה רחוק כל כך מרמת אביב. יצאנו לאט מתוך החניון שבו עישנו באנגים, והקפנו את הבניין שבנייתו לא הסתיימה. בבוקר היינו צריכים לקחת את פחי הצבע לקומה השלישית, אך במקום לקחת אותם ביד מעלה, מעלה במדרגות הרעועות (ללא מעקה), החלטנו להעלותם במעלית חיצונית. אני לא זוכר מי מהחברים החליט לקחת אותנו ביחד עם הפחים על קרש עץ ומנוע קטן במעלית חיצונית אל הקומה השלישית. וכך התנהל הדיאלוג בינינו:

"אתה בטוח שאפשר להעלות על המעלית החיצונית עם הקרש הרעוע?" שאלתי את רעי לעבודה, ראסטמן, נגן מוכשר ביותר של רודרוינה, שבדיוק שנה אחרי נסע לחיות עשור שלם בתאילנד, להתחתן עם בחורה יפנית ולחזור לישראל עם שני ילדים ולגור בעזוז שבגבול עם מצרים.

"כן."

"אתה בטוח שאפשר לעלות על המעלית הזאת?" שאלתי את חברי שהיה אחראי עלינו והביא אותנו לרמת אביב (הוא נרצח כמה שנים לאחר מכן בהודו, כנראה בשל מעורבותו במכירת סמים). הוא עשה לי כן. עלינו קומה אחר קומה ופתאום, בקומה השלישית החבל ניתק ונפל הקרש עם חבריי, כשפחי הצבע מתגוללים ומועכים אותם. ואני נותרתי תלוי על החבל. באותו זמן מספר פחי צבע לבן נפלו ושברו את העצמות של חבריי. רצתי להזמין אמבולנס, ומשהו בליבי נחסר. באותו היום עזבתי את העבודה בצבע ונסעתי להודו עם אחי. הוא נפל למחלה קשה והייתי צריך לחזור, כי אלוהים לא רצה שאסע להודו, הארץ המובטחת של הסטלנים. באותה שנה דיברתי עם אימי, שהפצירה בי לחזור לאוניברסיטה לסיים את לימודיי, היא הבטיחה לי שזאת הדרך שבה הדיכאון יסתיים. כשחזרתי ללימודי התואר הראשון, הרגשתי כמו הילד המוזר, הצעקן, הדפוק, זה שנשאר כיתה, בזמן שכולם עברו לשלב הבא. הייתי הילד הרע שאוכל סרטים, בזמן שכולם מתקדמים.

הלכתי ללמוד בגלל הוריי. אבל האם בגללם לא הרגשתי שייך לאוניברסיטה? מה אני מאשים אותם פתאום? אני זה שלמדתי באוניברסיטה בחוג לתיאטרון את אמנות הכתיבה, ולא הם. זה אני שהתאהבתי בחוג לתיאטרון, ומיד התאכזבתי; זה אני שכתבתי את העבודות שהמרצים לגלגו עלי ושיבחו אותי בו זמנית. אני זוכר כיצד אמרו לי, "אתה חייב לקנות מחשב וללמוד להדפיס את כל קבציך ולא לכתוב אותם בכתב יד." אבל מי ידע את החוקים של האוניברסיטה? הם תמיד נשמרו רחוק מאיתנו. המרצים שמרו עליהם בסוד. 

גם אם הלכתי ללמוד בגלל הוריי, בכל מקרה המשכתי בגלל עצמי, ולא בגלל שהם שלחו אותי, ואולי בגלל זה היה קל להאשים אותם. לא ידעתי איך להושיט יד לעצמי, ואיך להושיט יד אליהם. לא ידעתי מה לעשות. והיום הדברים נשמעים לי כל כך מפגרים. מה אני בכלל מניח את המילה אשמה לידם? רק אדם חסר אחריות יכול להאשים בוגרים אחרים בחוסר בגרותו.

התקרבנו לטקס ברמת אביב, רחבת הדשא מול בניין מקסיקו, שנתרם על ידי הקהילה היהודית במקסיקו (בצלמם, הם שלחו לנו צלם של המקסיקניות שלהם.) בכניסה עמדו הוריי פעורי פה מול הטוטם המוזר מפיברגלס. הוא נראה כמו שילוב של האל הכנעני הקדום "בעל פעור" עם אמנות אצטקית שלא קשורה לאזור. בכל צעד קדימה קרוב יותר אל תוך הפה הפעור של בניין מקסיקו, הייתי יותר מר, בוכה, כועס, רוצה להסתלק. 

בדרך גילינו שהקמפוס של אוניברסיטת תל אביב כוסה בצבעים חגיגיים. רוב ההורים לוו בסטודנטים ובסטודנטיות שמחים. כולם צעדו על אדמת הכפר הפלסטיני של שייח' מוניס ולא הקשיבו לחיים שרחשו מתחת. העין החצי סגורה של הים התיכון הביטה מרחוק על המבנה הלבן ועל המדשאות הירוקות. 

באיזה רגע הוריי נשברו ואימי כעסה, איימה עלי בכל מיני איומים שאנל'א זוכר ואבי הזיל דמעות. הרגשתי שהצלחתי לשבור את העצבים שלהם. וזה הרגיש לי ניצחון הכי כואב שיכול להיות. איך אני מעז לכתוב ניצחון? אבל כך היה, חשבתי שהנה סוף סוף הוריי מרגישים אותי – נוגעים בתסכול העצום שהצטבר בתוכי – הנה הוריי רואים את אותה החולשה שהראיתי אני. האוניברסיטה לא יודעת מה לעשות עם רגשות. אף אחד לא ידע לפרשן ולקרוא את הדרמה, שהתחוללה רחוק מעיני ההמון.

במדשאות שמול בניין מקסיקו הכול עבד כשורה. כיסאות הפלסטיק הריקים לא עניינו איש, הנאומים המיובשים שכוונו כלפי מעטים גם לא עניינו איש, וכמובן התודות לבעלי הממון והכוח שעמדו מאחורי האוניברסיטה, ושמם נעלם מזיכרוני, לא עניינו איש. הטקס המשעמם שכבר כולנו שכחנו, עבד כשורה - רק אני הייתי החוצן שנפל מהשמיים והפך את הסרט הסופר ריאליסטי לסרט מדע בדיוני. 

אלישע צעק עלי שאפסיק. אבל כבר לא יכולתי לשלוט בזה. הזרמים התת קרקעיים האלו לא ניתנים לשליטה אחרי שכבר יצאו החוצה. המשכתי לעשות בלגן, ואלישע חתך מהטקס ולא דיברנו לאחר מכן. לא הסכמתי לשבת למרות שהוריי ביקשו שאשב איתם. וכשישבתי לבסוף, הדלקתי סיגריה לתדהמתם, כי הם חשבו שאני לא מעשן. מתי שהוא גם החלו לריב ביניהם, כי אימי רצתה גם לחתוך, ואבי רצה להישאר. 

האקדמיה הייתה בשבילי אב חורג, כמו ברומאנים של המאה התשע-עשרה, כזה שמנסה להצמית ולחסל את ילדיו. אב שלא רוצה באמת שהילדים שלו יצליחו. וכשהם מצליחים למרות הרצון שלו לחסל אותם, הוא מצליח לחסל בתוכם כל אפשרות להתנגד אליו. אתה מבין שהאוניברסיטה לא משאירה לך מקום לביטוי ודרך גינוניה הופכת אותך לרחוק מהוריך, ממשפחתך ומהקהילה שלך. 

לשבור את כללי הטקס זה דבר קל, אך להחזיר את הזמן לאחור ולתקן את הטקס, זאת מלאכה מייגעת, שאפילו מילים לא יכולות לה. שנים אחרי, אני מצטער שהייתי אכזר מכל סטודנט, הייתי אכזר מכל ראש חוג, הייתי אכזר מכל מלך, ופגעתי דווקא באלו שאהבו אותי הכי הרבה. 

ועכשיו אני רוצה להגיד להוריי תודה. תודה שעברו את כל הרגעים האילמים בלי שאף אחד נתן להם טפיחה על השכם. אני רוצה שהם יוכלו ללכת עם התואר הראשון שלי כתואר אצולה. אבל המציאות לא מעניקה לי את הרגע הזה. רק אני עדיין שם תקוע, חסר מילה מולם. מנסה להבין את החשיכה העוטפת את החלל שביני לבינם. הטקס שנלקח מהם לא יחזור, גם אם הסיפור הזה יתחנן על נפשו.