טלי וייס

פשוטת עור

​

​

אֲנִי מוֹדָה, נִדְחַפְתִּי לְאוֹתָם הַמַּעֲשִׂים

לֹא הָיִיתִי בְּדַעְתִּי, שׁוֹמֵעַ,

לֹא הָיִיתִי אֲנִי

וְלַמְרוֹת זֹאת לִבִּי הָיָה נָקִי

הָיִיתִי בְּטוּחָה כִּי אֲנִי קַשּׁוּבָה לְקוֹל

הָאֱלֹהִים וּמְקַיֶּמֶת מִצְוָתוֹ

אֵיזֶה שִׁגָּעוֹן

סְלַח לִי, נוֹתְרוּ בִּי שְׁיָּרֵי מְצוּקָה

הֶרְגֵּלִים קְטַנִּים שֶׁל מַחְשָׁבוֹת שָׁוְא

וּמַעֲשִׂים פְּזִיזִים וִיהִירִים.

נִדְמֶה כִּי הָעוֹלָם לֹא מִתְרַגֵּשׁ מִן הַשִּׁנּוּי

שֶׁחָל בִּי, בְּעֵינַי, בְּעֵינַי הָרוֹאוֹת

וְאַף לֹא הֵעַזְתִּי לִפְרֹט אוֹתוֹ בְּגָלוּי

אֲבָל כְּמוֹ עֶבֶד

אֲנִי שָׁבָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ נַעֲשׂוּ הַפְּשַׁעִים

לְלֹא שַׁלְשְׁלוֹת עַל יָדַי

הֲרֵי הַמּוּכָנוּת הַזּוֹ לִפְגֹעַ בְּעַצְמִי

טְבוּעָה בִּי מִיּוֹם הִוָּלְדִי

אַשְׁרַי שֶׁאֲנִי מְסֻגֶּלֶת לְקַבֵּל אֶת עַצְמִי

כָּךְ, מְצֻלֶּקֶת, אַל תַּחְשֹׁב

שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עַצְמִי, לֹא

יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת לִישֹׁן וּלְבַקֵּשׁ

לֹא לָקוּם, לֹא לִרְאוֹת שֶׁמֶשׁ, לֹא לָדַעַת.

וְהַקִּנְאָה, הוֹ הַקִּנְאָה, הִיא

שֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי לְאוֹתָם מַעֲשִׂים.

אֲנִי חֲשׂוּפָה כָּעֵת לָרְגָשׁוֹת הַדַּקִּים בְּיוֹתֵר

פְּשׁוּטַת עוֹר, הַפְּנִים רוֹטֵט 

וְכַמֵהַּ. אֲנִי מוֹדָה, 

אֲנִי נֶהֱנֵית מִזֶּה

וְגַם אָז, כְּאֵב הָיָה עֹנֶג מְטֹרָף

כְּמוֹ הַסַּם הֶחָזָק בָּעוֹלָם.