לבנה מושון

עוד שפן אחד ודי

כשאמי מאותתת בהודעת טקסט בטלפון ושואלת אם הכול בסדר, הלב שלי צונח מדרגה, במיוחד אם השעה היא על גבול שש בבוקר. וזה מה שקרה אתמול. לעזאזל, פקחתי עיניים טרוטות. כמו שאני מכיר אותה, תמיד היא זקוקה לטובה קטנטונת - לקפוץ לאיזה חור בתל אביב ולקנות לה שני קילו ג'לטין שישמור לה על עור חלק, למצוא שתן עזים שחורות שמרפא את העור היבש במרפקים, לחכות לחשמלאי במקומה. כשזה קורה – מתחשק לי להתאבד בציפה של השמיכה שלי. מה בוער, בשם הציפורים? עוד לפני שאני צונח בתחתית הציפה, עושה הלחץ את שלו בין רגליי. בתנופה אני מרים אותן מהמיטה ומגשש סהרורי ועצום עיניים אחר הכיוון לשירותים. 

הצלילים הראשונים, דקיקים כינוריים וסילוניים ככל שיהיו, מרטיטים את קורי השינה שלי כנגד דופנות האסלה. הם מתארכים בהתאם לכמות הבירה ששתיתי לילה קודם. עצום עיניים אני ממתין ארוכות. מבעד לאשנב חודר הבכי הדביק של בת השכנים, ילדונת בת שלוש שאני פוגש במדרגות. בצרחות היא מודיעה שהיא לא רוצה. אביה עונה לה בפיוס, באורך רוח וממקום מכיל, כמו שלמד מהמומחית עם הקוקו ממכון אדלר. לא את השמלה הירוקה, ולא את הסנדלים ולא לחכות שהגן יפתח, היא ממשיכה לפרט בצוויחה, ואני שואל איפה האמא הצעירה שלה, שאני מאוהב בחגורה שמהדקת את המותניים שלה כקולר סביב הכלב, למה האמא לא מצילה את כולנו מהעונש הזה. היד שלי מגששת אחר כפתור מכל ההדחה ומועכת אותו להשתיק. גם אותי העירו, בת-מלכות על העדשה, ובלי לייבב. שאון המים מזכיר לי שבעל הדירה התעלם מבקשתי להזמין אינסטלטור. קירות הבניין מזדעזעים מיבול צרימות החצוצרה של הצנרת המזדקנת. עיניי שנפקחות לתקרה במבט חצי אבוד מבשרות שכפות רגליי היחפות נוגעות בשלולית חמימה. שוב איבדתי כיוון וריססתי את האריחים, טמבל של אמא, אני מכתיר את עצמי. הדממה חודרת לתודעתי לאט. אני מבין שהאמא עם הקולר על המותניים של המייבבת הקטנה התייצבה סוף סוף. מהפיר עולָה הלמות הקבקבים של חווה הפנסיונרית בחדר המדרגות. היא מאמינה שאם לפני ארוחת הבוקר תעלה שתי קומות ותרד שתי קומות תוך רמיסת החתולים הרובצים בכניעה תימלט מהשבץ המוחי הצפוי לה. תוך כדי ריצה היא מתחככת במעקה המפורזל וההדים שלו רוקדים טנגו במקצב הרקות המהדהדות שלי. 

לאחר ניקוי הרצפה במטלית ומקלחת קצרה שלי, בכי הקטנטונת חוזר לחיקי כעונש מחזורי. זה ההבדל בין חפצים לאנשים, אני ממציא את הגלגל תוך יבוש הגוף. בחפצים אתה שולט, מיקי, אבל אנשים שולטים בך. אני מתפעל מחוכמתי ותמה אם הבירה מאמש היתה עשויה רק שעורה. את הצנרת השערורייתית אני יכול לנפץ בפטיש חמישה קילו, אבל איך מונעים מבת שלוש למעוך אותך? בגיל תשע תשתולל בחדר שלה עם החברות שלה, בגיל שתים עשרה יבואו הבנים לדגדג אותה, בגיל חמש עשרה כל תנועת הנוער תשב לה בבית ובגיל גיוס תגיע אליה יחידת חיילים מובחרת. כמה רעש בפוטנציה, ריבונו של עולם.

ובנוסף - אמא שלי. לא מצליח להיפטר מהסולם שהיא מטפסת עלי, מתחככת המגבת בייאוש בקרקפת המגולחת שלי. זה העניין, מיקי, ודאי היה מדכא אותי ידידי אורן בתיאוריה שלו, לא הצמחת מהר רגליים ארוכות כדי לברוח. היא כל כך מורכבת, אני מנסה לגמד את חולשותיי, שצריך לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע לצד הטוב שבה. תגיד שתלטנית, הוא מהנהן בידענות תוך לגימת בקבוק בירה. אני בטוח שגם כשאמות היא תהרוס לי ברגע האחרון. מכריי יעידו שאני בחור מנומס. אומר שלום לשכנים, מדבר בקול נמוך ומאופק, מדריך באורך רוח שכנות עריריות בגיל העמידה שנתקפות היסטריה מכל תקלה בסמרטפון, תורם ככל יכולתי לעזר מציון ולמלחמה בסרטן, ואם שכן מבקש ממני לתת יד להורדת שידה לחצר, אני מדהיר בלב חפץ את הרהיט הכבד למטה. בלילות, אני נשבע, אני מצרף שתן לשתן מבלי להדיח את האסלה מתוך כבוד לישנים. ברחוב אני הולך בשולי המדרכות, ואת דלת חדר האשפה לא טורק בהכרזה לאומה על לכתה מהעולם של עוד שקית זבל. על פי ההגדרה אני מתחשב סביבתי, שמודה בביישנות, שבי, לעזאזל, לא מתחשבים.

היום תלווה את סבא זאב לרופא העיניים, החליטה אמי בטלפון כשכבר נקברתי עמוק חזרה בשמיכה. לי מחכה עבודה עד הגרון, סגרה את הוויכוח. רסיסי קרניים נדחסו מבעד לחרכי התריס כשחשבתי מה אני אשם שהגרון שלה קצר ושסבי משועמם ומחפש טיולים לרופאים. ואז ברחה ממני השינה לגמרי. המשימה שלה הושלכה עלי כמו שמשליכים דלי מים על מדורה. אמי אפילו לא הקשיבה לרמזי ההתחמקות שלי על ההספק הדל בהתכוננות למבחן ובעבודה על הפרויקט. אין מי שילווה אותו, עמי ואריאלה עובדים, והיא עצמה קבעה סיור בסניפים, ומחכים לה. שאלתי אם אי אפשר לדחות את הביקור, והשיבה שדודיי כבר דחו פעמיים, וסבא סובל ומתקשה בקריאה בסידור התפילה. בבית האבות לא יעשו זאת במקומנו, ומישהו מהמשפחה חייב ללוות, והגיע תורי להירתם למאמץ. מלמלתי שקשה לי אתו, בעיקר כשהוא פונה לאנשים בדברים ומטריד אותם בשטויות, וגם על זה היתה לה תשוב מוכנה: הוא כבר זקן מאוד ומרוכז בעצמו, דברים השתנו. הוא מוציא אותי מהשלווה שלי כשהוא שואל בחורות צעירות אם הן רוצות להיות כלה לנכד הסטודנט שלו. אמי נשבעה שהוא עשה זאת רק פעם אחת, וגם כך הרווקוּת שלי לא נפגעה. על האפשרות שהוא יוציא את השיניים התותבות שלו וימצוץ אותן ליד הרופא, הרגיעה, שאסיר דאגה מלבי, השיניים נפלו לשירותים מזמן והמים ירדו עליהן. כמוצא אחרון טענתי, שהוא מוציא מהכיס שלו מרק בשקית ניילון קשורה ושותה בקולות איומים, ואמי הצטדקה שהאחות בבית האבות דאגה לסלק את השקיות מסביבתו. כמוצא אחרון הצעתי את נוגה למשימה, ואמי השיבה מוכנית שידעה שאחפש כתובות אחרות. לא, היא לא יכולה ללוות אותו, ואם שכחת, אחותך במקרה חיילת בשירות חובה, מיקי. אז תירגע, סבא כבר בגיל הבלתי מזיק. אין לו יותר שפנים בכיס. נשכתי את הכרית. לך תדע מאיפה תישפך החמאה הנמסה, מלמלתי לעצמי.

כשזה הגיע לסבי, כולם חיפשו להתחמק. החל מדודיי וכלה באמי. סבא זאב הוציא מהדעת את כל מי שהיה בסביבה. אי אפשר היה להזיזו מעמדות הבטון שלו. כשסבתי הדמנטית ביקשה שייתן לה נשיקה, השיב לה, שבסביבה ממנה הוא בא, לא מקובל. היא בלעה רוק והסתכלה עליו המומה. לפני שהלכה לעולמה עשה לה מבחני התמצאות שהסתיימו בציון נכשל. כשנדנד לה את הידיים ושר, אמרה בתוקפנות ממעמקי האלצהיימר שיפסיק לבלבל לה את המוח ומשכה את עצמה ממנו. יובלות אָגר בגינה הפרטית שלו את אשפת העולם והציע היכלי ריקוד לחולדות ולעכברים. אין זה עניינך מה אני מכניס לחצר שלי, הטיח בפקח העירייה שאיים לרשום לו קנס בנוכחותי. סבא, היתושים והעכברים מפריעים לשכנים, ניסיתי להסביר בנועם והוא השיב בתנועת יד מבטלת. כשהתארח בבית הוריי בסוף השבוע האחרון שלפני האשפוז בבית האבות, הזעיק ניידת לביתו רק כדי שהשוטרים יבדקו ליתר בטחון אם לא השאיר את התריסים ואת דלת המרפסת פתוחים. 

נכנסתי למכונית הפיאט החורקת שלי ועשיתי את הדרך לבית האבות. הקבצן שישב בחצר שטופת השמש, לבוש סוודר אפור שחוטים פרומים חיברו את חלקיו ומתחתיהם בצבצו פתילי ציציות, התגלה כסבי. רוטן ורגוז התקין את הכיפה על ראשו. התברר שהתעקש ללכת בכוחותיו לשירותים ונפל במדרגה. עכשיו כואבת הרגל, סיפר בפנים נפולים וחיבק בידיו מכל פלסטיק, שבעיניי נראה כלי לחלב, אפוף צחנה דקיקה של שתן. כתמים כהים קישטו את אזור חלציו. לבקשתי שיחליף לבגד הולם יותר התנגד. מזג האוויר היה אתמול חם, אבל לו עצמו היה קר. לנשף אני הולך?! סנט בי. הוספתי ונגעתי בחוטים שחמקו מהצדדים. מיקי, התרעם ובחן את גודל הפרימה, אל תתחיל אתי, אני לא מחליף. נלך כבר. כדרך פשרה מלמלתי, טוב, אבל המכל הזה יישאר בחדר שלך. אל תשנה לי את החיים, קפץ עלי. הייתי מוכן להיקבר באדמה. להיסחב עם הציוד המצחין הזה בפרהסיה? נארוז לפחות בשקית, אמרתי מכווץ. בשביל מה?! הוא שאל. כשתכנס לרופא, איפה תשים אותו, לדעתך?! על השולחן, ענה. לא יפה, סבא, הוא הרופא. אנחנו ביופי, או בבריאות, מיקי? תקע בי מבט. גייסתי את כל מערכת ההתנגדויות שלי. התעקשתי שאני לא זז מהחצר. אחות שעברה לחשה לעברי שלאנשים בגיל סבי לא אכפת מכלום. התיישבתי על הספסל ותקעתי מבט אדיש בראש עץ הפיקוס. סבי נאחז דאגה. הטיול שלו לרופא עמד בסכנה. לבסוף נעתר והמכל הוסתר בשקית ויצאנו לדרך. 

אל הקלינקה הובילו עשר מדרגות למטה, ואני התבוננתי בהן מתוסכל. התור כבר נקבע, ההמתנה נעשתה. כבר פרחה נשמתי עד שהכנסתי והוצאתי אותו ממושב הרכב, כמעט נפלנו שנינו. ההליכון, ההליכון, דחק בי סבי, רוץ להביא, פניו השחירו מדאגה. הצעתי שאתמוך בזרועו והוא יאחז במעקה ונרד בזהירות כל מדרגה. מזכירת הרופא עזבה את מקומה אצל הדלפק, נשאה פניה מלמטה, קימטה את אפה ועיניה, ספקה כפיים ופלבלה מבט אשם. מאחוריה צפו כמה פציינטים במחזה הירידה. סבי התאמץ להוכיח חיוניות ואני הזעתי ממבוכה. המדרגה הראשונה עברה בשלום. במדרגה השנייה הגיעה אלינו המזכירה. אל תגעי בי, גברת, הרתיע אותה סבי. היא מתכוונת לטוב, קולי בקושי נשמע. לא צריך טובות של אף אחד, רטן סבי בלי אוויר. רבע שעה התעכבנו במדרגות, נאחזים, מתנדנדים, הופכים צדדים עד שהגענו לישורת. בסופה כבר הסוודר שלו נפרם ונשאר תלוי כמצנח. סבי נפל בעמקי הכורסא הראשונה. טיפסתי חזרה להביא את ההליכון. 

ליד שולחן המזכירה מלמלתי דברי התנצלות. מי הוא בשבילך? חטפה את הכרטיס המגנטי והניירות. עשיתי עצמי כלא שומע את שאלתה. סיבת ההגעה? הקשתה. הפשלתי שפתיים נבוכות. מקצה החדר השיב לה קול רועם: קטרקט! הפקידה תקתקה במחשב דקה ממושכת, ולבסוף אחזה בקבוקון, ניגשה לסבי, הרימה את סנטרו במשיכה תקיפה וטפטפה טיפות לעיניו. הגדלת אישונים, אדון זאב דיין, הסבירה קצרות, תוכל להמתין עשרים דקות? אם תהיי נחמדה כמו שאת, למה לא? חייך אליה במתיקות. פה מקפידים על נימוס ונחמדוּת, צחקה. אם כבר מדברים על נימוס, אמר סבי בלגלוג, מי החכם שבנה בלי שכל קלינקה במרתף?! הפציינטים נעצו מבטים ינשופיים, או כך לפחות שוכנעתי. שמתי יד על מרפקו להסות אותו.

ההמתנה להגדלת האישונים התמשכה אין סוף. פציינטים נכנסו ויצאו, וחדשים הגיעו. נטלתי מגזין צבעוני לידיי, דפדפתי ברישול, זזתי על הכיסא בחוסר נוחות. לבסוף ניגשתי לשאול אם לא הגיע התור. אחרי הגברת בשמלת התכלת, אתם, השיבה המזכירה ברטינה. אין ספק שייבשה אותנו על הכיסאות. כשביקש סבי מים ניגשתי למתקן השתייה, סמוך לכיור. הגברת בתכלת התעכבה חצי שעה בפנים. אכלתי את המחוגים בעיניי. סבי כבר שתה פעמיים, ועצם את עפעפיו, המתח במפרקיי החל להתפוגג. היינו כבר מותשים כשנקראנו להיכנס. הוא דידה עם ההליכון, מחבק את המכל המצחין בחיבה, ואני אחריו. 

הרופא היה קצר רוח. שאל שאלות, הציץ במחשב, האיר את האישונים בפנס, בחן את סבי במבחן זיהוי האותיות למרחוק, והושיב אותו לבסוף לצד מכונה מגדילה שמזהה פגמים ברשתית. הורה להרים עין, להוריד, למשוך ימינה, למשוך שמאלה וגם הצידה. התבקשתי להזקיף את סנטרו על המגש. הרופא רשם מה שרשם, הציע משקפיים למרחוק ונדחה ברוב הדר – "אני יודע מה טוב לגוף שלי, אדוני", ענה לו סבי. קמנו ללכת כשאני נושם לרווחה. הרעפתי ברכות על הרופא. אולי עשר פעם אמרתי תודה על המזל הטוב שהביקור הסתיים בשלום. הרופא ביקש ממני לגשת למזכירה לתיאום מבחני שדה ראיה במכון כלשהו. מבטי הפציינטים הינשופיים עקבו אחרינו ביציאה. זה הסוודר הפרום, התנצלתי בפני עצמי. ביקשתי מסבי שימתין עד שאמסור למזכירה את בקשת הרופא. היא שוחחה בטלפון עם גברת שצווחה נואשות בפומית. כשאני נשען על רגל אחת ומחליף אותה באחרת ריקדו האצבעות שלי על הדלפק. החזרתי פני להציע לו שיישב בינתיים, וחשכו עיניי. הוא עמד באמצע החדר, מכנסיו ותחתוניו מופשלים, הסוודר הפרום שלוח לצדדים, והשקית רשרשה אימים. סבי הטיל את מימיו אל מכל החלב. שעטתי קדימה מבועת. סבא, מה -? נפלט מפי. הוא הדף אותי בשמאלו האיתנה ובית החזה שלי נשלח אחורה. הקילוח המשחרר נשטף ממנו החוצה כמו שירת הים. טמבל של אמא, מיקי, ברכתי את עצמי, המים שהשקית אותו. מאחורינו עלו צחוקים חנוקים. המזכירה נעמדה לימיני, אדומה ומלאת מחאה. ידיה שלוחות לפנים. מר דיין, כאן זו לא... מה אתה חושב... אישוניה איימו לקפוץ מארובותיהם. היא לא מצאה את נפשה וגם אני לא. דממה שררה סביב. מה יש? מה קרה? מלמל סבי. בוא הנה מיקי, הניף יד רועדת עם המכל, אתה יכול לשפוך את זה בכיור? 

הביתה הגעתי בצהרים רועד מזעם. צלצול הטלפון קרע את הדממה. אמי הודיעה שהמזכירה של רופא העיניים התקשרה למסור ששכחנו אצלה את הכרטיס המגנטי. המזכירה אמרה שסבא שלנו מאוד נחמד, הוסיפה אמי, יופי, מיקי, אני רואה שהסתדרתם יחד, אז אולי בשבוע הבא תוכל לקחת אותו לחנות הנעליים למדוד סנדלים אורטופדיים... מה אתה אומר? 

© כל הזכויות שמורות למערכת על השפתיים מבית היוצר של תנועת תרבות

lipspoets@gmail.com