תלמה נבו

מה גיליתי בשיטוטי במסכים

מודה ומתוודה, אני מכורה למסך הקטן, לפייסבוק, לאינסטגרם, לאינטרנט. ימים ולילות אני רובצת מול המסך הקטן ומשוטטת ללא תכלית. ולא משנה איפה, בבית, בנסיעה, בהליכה, סתם בהמתנה. כל מקום מתאים. ולאן אני לא מגיעה? לכל מקום, עולם ללא גבולות. 

"לא חושבת כרגע על כלום" כותבת חברה "נכנסת לבונקר לכמה ימים בלי חדשות ובלי טלוויזיה, להתראות אחרי המבול" ועונה לה אחרת, "אני מצטרפת", גם אני רוצה להצטרף, מחפשת את הבונקר, לא מוצאת ומרגישה פגיעה וחשופה.

"תקשיבי/ דמייני שאת שטה/ בחלבון/ שאת מתהווה/ שעיניך נוצרות/ שעוד לא נראה יופי כזה/ תקשיבי/ תדמייני/ תשרדי" (ש. אפפל). ואני עוצמת עיניים שטה, מרחפת ובוראת לי עולם מנחם משלי.

"פוחדת" כותבת אחרת, עולם הנחמה נמוג ונופל עלי פחד גדול ואני נועלת את כל הדלתות.

"להרים ראש", אני קוראת ומתעודדת, נושמת עמוק ומתרווחת על הכיסא אך לא לזמן רב. "זהו. שלשלתי. את המעטפה. בחוץ ארב עורב על עמוד חשמל" (ראובן מירן נהר)

ואני שומעת יד קלה דופקת, פתחתי את החלון, אפלה לא יותר, עצמתי עיניים כיסיתי ראשי וגופי בגלימה, כמו עוף מוזר נראיתי, קודרת כחושך ישבתי אילמת.

ואז הגיעה התרופה "היום הילולת משה רבנו ע"ה, תדליקו נר גם לרבי מרמינוב שידוע בסגולת יום ג', משה היה מנהיג אמת, בע"ה שנזכה למנהיגי האמת ולביאת גואל צדק".

בשארית כוחותיי רצתי למזווה, חיפשתי נר, מצאתי בדל נר חנוכה, נברתי בכל המדפים אך לא מצאתי גפרור. זיעה פשטה בגופי, דופק לבי הלם בחזקה,  הרגשתי שעולמי קורס ומתמוטט, אנה אני באה?  חייבת לחזור לאיזון, לשגרה, למציאות השפויה והמוכרת. ביד רועדת כיביתי את המסך הקטן,  הדלקתי את המסך הגדול ועברתי לערוץ הריאליטי.