ענת עינהר

סיפור מביש

בימים ההם בטלוויזיה היה דיבור על שר שעשה ותקף כל מיני, בין השאר, מישהי סיפרה למצלמות, בוקר אחד ככה סתם הבנאדם ניגש למישהי ודחף לה שתי אצבעות ישר לתוך הפה, לפני כולם, תיארתי לעצמי שמדובר באצבע המורה ובאמה, דימיתי גם שאלה שתי אצבעות בריאות מאוד, כי השר אמנם היה בריא בימיו הטובים, אף כי הפך חולה ומזדקן בימיו הפחות טובים.

כך או כך במידה רבה האצבעות מהסיפור ההוא, מהעדות, כמו שקוראים לזה – קצת נתקעו לי בפה. יכולתי להרגיש עור ופרקים וסחוסים ומלבני ציפורניים קשות, לא גזוזות עד הסוף, ציפורניים של גבר עסוק-תמיד באור ושועל נשוך זימה בחושך, והיה לי חשק עז לנשוך אותן קצת וללעוס מדי פעם את גזעי האצבעות הסמכותיים של השר המודח, מתוך דחף גופני שאין לו כל עניין במוסר ובצדק, אלא כמו תינוק שמנסה את כוח שיניו לראשונה. אף שלא היה בפי דבר מלבד אותן שיניים ולשון מוכרות לי עד מאוד, לא ניטלה מהן רדיפת אצבעות הרפאים של האדם המושמץ ביותר במדינה.

נאלצתי לרדת אל הסֶנטר, לנסות ללכת שם לאיבוד ובתוך כך לנסות לאבד גם את חריפות האצבעות המבישה בתוך פי – הרי כולם וכולן השמיצו את האיש ואת מעשיו מראשון ועד אחרונה - אף שלמען האמת ידעתי שאני מועדת לאבד את דרכי בכל מקום, רק לא בסנטר, מפני שדווקא שם מתפתחת בי אינטואיציה חייתית וכל דרך ברורה לי וגם המוצא ממנה. למה שאאבד שם דווקא זוג אצבעות?

החלטתי להציב סיבה להליכה לסנטר, ותליתי אותה בקניית אוזניות חדשות, שכן האוזניות שהיו לי איבדו מגע באוזן אחת, ואי-הסימטריה הזאת היתה מענה ביותר. הלכתי גם הלכתי לשם ונכנסתי לחנות האלקטרוניקה הסמוכה לטויז אר אס, סקרתי את מעמד האוזניות, פיליפס, ג׳יי בי אל, פולרואיד. החזות שלהן לא הסגירה את כושר השמע שלהן, היתה דרושה עזרה, ואמנם הוא הגיע לעזור - מוכר מזדמן עם ריח של מסטיק בלי סוכר ועסקים מתחת לשולחן.

הסברתי שאני זקוקה לאוזניות טובות מפני שאני רגישה לאיכות הצליל ומשתמשת באוזניות הרבה מאוד, בשעה שדיברתי הרגשתי את בחישת האצבעות של המטריד הלאומי בחשכת הפה, קיוויתי שזה לא ניכר בדיבור שלי, כל הפליליות הבשרנית המגורה המושמצת המגונה, אבל לא הייתי בטוחה עוד. אולי הדפתי סביבי את ריח הזימה והפלילים בכל הגה ורעיון.

יש לי מה שאת צריכה, המוכר אמר, נדמה היה שההתכוונות שלו למכור אינה ההתכוונות הנכונה – לא זו שרצויה לבעלי העסק - כוונה בלתי-עסקית שלא תוביל לפריחת החנות אלא תטיל בה קלון של רמאים. אבל, זכרתי, אלה ימים שבהם איש דגול נדון למפלה, ולמה לא תיפול עוד חנות, עוד מוכר מזדמן, על מזבח הדחף המכוער, העלוב, האנושי להביש.

בואי אחרי, הוא זמזם דרך שיניו וחתך הצדה, חתכתי בעקבותיו, עד שהגענו לאיזה חדר צדדי בסוף החנות, בעצמות החורקות של הסנטר ממש, חנוק היה שם הן באוויר הן במקום הן בתאורה, והמוכר המזדמן הוציא אוזניות מאיזה תיק – ודאי התיק שלו עצמו, אף שאין לדעת - והסביר בלחישה של איש ביון שאלה האוזניות שלו, והן מצוינות, רק שהן לוחצות לו מאוד על האוזניים, ובתוך כך זקף שתי אצבעות צמודות ושרטט בהן מעגל סביב ראשו, להדגיש כך את גודלו הלא מצוי, ואמר שימכור לי אותן בשליש מחיר, שבעים ש"ח במקום מאתיים, ואף שלא היה זה שליש בדיוק, זה לא היה משנה, מפני שבו ברגע אחזתי בפרק ידו בעודה חגה באוויר, עצרתי אותה בתנופתה, וביקשתי - ידעתי שגם ככה כבר הוטלנו אל התחום המטונף שאין בו מראית עין של כבוד – שייקח עכשיו את שתי האצבעות שלו ויכניס אותן, כמו שהן, אצבע ואמה, עמוק פנימה, בלי לפחד, בלי לבקש רשות, בשררה של איש שלא מכיר גבולות. הוא עצר רגע, הרגשתי את פרק היד שלו מהמהם בתוך אגרופי, ואמרתי שאין לי זמן להסביר, אבל אם הוא יכניס אותן וישאיר רגע, וייתן לי קצת לטעום וללעוס אצבעות של ממש, ואז ישיב אותן לעיסוקיהן, ייתכן שאפטר סוף-סוף מאיזה מטרד קצת מביש שקשור באיש דגול שנודע לשמצה.

הוא שחרר את ידו מאחיזתי ודרך את האצבעות לקנה של אקדח בשר ודם, לשוני נמתחה כמו שטיח אדום ורטוב ומפרכס, והשיניים נרעדו בכיסי החניכיים, אבל שכחתי להסביר שבפה מדובר, שעל פי העדות אצבעותיו של האישיות הבלתי רצויה נתקעו בפה דווקא, מוזר אבל כך אמנם היה, בפה דווקא, אבל הפרט העקום הזה נשמט מבקשתי, ואצבעותיו של המוכר המזדמן כבר חפרו דרך פתח המכנסיים אל השפתיים התחתונות ופנימה אל לוע הפות, היה להן המגע של עור חמצמץ ואלקטרוניקה ממוזגנת, עוד רגע, הרגשתי, הן יטפסו דרך גרוני עד פי, שם אוכל סוף סוף לנשוך ולמצוץ אותן לרפואה, אבל כעבור זמן יצאו האצבעות מלמטה כשם שנכנסו לשם, רק דחוסות ודביקות ורטובות יותר, וריח האלקטרוניקה התחלף בריח פנימי מאוד, ריח של מחשבות ורודות, והחלטתי שזה זמן טוב להוציא עסקאות לפועל, שלפתי מהכיס את שבעים הש"ח וגלגלתי את השטרות זה בזה ודחפתי עמוק לתוך פיו הכבד, הרירי מאוד, של המוכר המזדמן, חטפתי מהרצפה את האוזניות הקטנות מדי, ויצאתי מהחנות ליד טויס אר אס ומהסנטר כולו. 

יותר מקוֹדם היתה טביעת האצבעות שקועה בתוכי, רק שבמקום בפה הן היו עכשיו באזורי המין שלי, הרכבתי את האוזניות הצרות מדי ויכולתי לשמוע את הדופק חובט באוזניי במין התרגשות מבישה מאוד, מפני שלא היה ידוע עוד אם המטריד הלאומי מרחיק לכת ותוקף אותי להנאתו ולא בפה הפעם, או שמא אני כלאתי אותו בתוכי עד שיסגיל מחנק, להנאתי הפרועה בלבד, וככל שניסיתי להזכיר לעצמי שבימים אלה הוא היה כבר לזקן מִתחלה ומתורץ, מתוך תקווה שכך יעזבו אותו בשקט, בתוכי הוא נידון להישאר בריון נוראי ונפשע כמו בימיו הטובים ביותר.

© כל הזכויות שמורות למערכת על השפתיים מבית היוצר של תנועת תרבות

lipspoets@gmail.com