עוז זלוף

לצאת מעזריאלי

אני ממקדת את המבט שלי בכל הכח בגב המושב שמולי. כיסוי הבד של המושב כחול כהה ועליו קשקושים בצהוב, כתום, אדום, ירוק. בד צמרירי, קוצני, לא נעים למגע, בראש קופצת המחשבה שגם תחת רגליי והתחת יש מאותו הבד הגס. קצוות הבד המחוספס נראות כמו משטח שקולט טוב חיידקים, בחריצים קטנטנים, בקצוות, ברווחים. אני מצמצמת את הנשימה מהאף עוד יותר, וכבר כואב לי החזה מחוסר אויר, בד החולצה הלבנה מכסה על קצה האף שלי, הסנטר נושק למשטח החזה, והאישה שעומדת לימיני וקצה הבטן הגדולה שלה נוגעת במרפק שלי עוד לא מוכנה לזוז. אני מפחדת שאתעלף. 

אני מבינה שאם לא אומר לה שוב משהו היא עלולה להושיט יד ולגעת. אבל כדי לומר אני חייבת לקחת עוד אויר. על החיים ועל המוות, אני לוקחת נשימה ואומרת לה מבעד לחולצה "גברת אני לא יכולה לתת לך לשבת לידי, תלכי מפה, אמרו שני מטר".

האישה הגדולה הבוכרית או הקווקזית מתנשמת ואני מרגישה את זה בשיער ובאוזן, אני הולכת להתעלף או לצעוק, אני רוצה שהיא תיפול ותמות מהקורונה ותיפלט מהאוטובוס.

היא מתקדמת ואני כמעט בוכה ואולי באמת הייתי אם היה לי אויר או מקום בחזה להתחיל את הבכי. בינתיים אני נשארת מקופלת עד מחנה עמוס. אבא כבר מחכה שם באוטו ויש עוד חצי שעה לדרך, אבל אני יודעת הוא לא יעז לזוז אחרי כל הבכי והצעקות שצעקתי בטלפון ושאני לא עולה על אוטובוס בחיים במצב הזה שיבוא לקחת אותי מעזריאלי תל אביב. תוך כדי הבכי נעצרו לידי אופניים עם איש מסריח ופנים מלוכלכים ושיער פרוע וטרנינג מחורר וכפכפים, הרגליים ככה לצדדים ונוגעות בקצה שלהן ברצפה במקום עם הפדלים ומבקש ממני שקל או סיגריה או פילטר ותוך כדי הבכי צעקתי לו איכס והמשכתי ללכת לכיוון הכניסה של הקניון. עד עכשיו אני חושבת שאולי הוא הדביק אותי ולמה כמו סתומה החלטתי להישאר עוד שעתיים בתל אביב במקום לנסוע חזרה צפונה עם אמא של מורן. חיפשתי מקום להתחבא בו ומצאתי מאחורי אדנית גדולה משיש שחור ספסל שמוחבא ליד הקניון ותחנות האוטובוס צפונה, התיישבתי על הקצה קצה של הספסל כשהתחת בקושי נוגע וסיימתי לבכות בשקט עם עצמי. לא יודעת כמה זמן עבר עד שבאו שתי רוסיות מבוגרות לשבת שם עם השקיות שלהן ופשוט קמתי בלי לחשוב הלכתי ישר לתחנת אוטובוס ועליתי על הראשון שהגיע, קו 825 לעפולה ואני בכלל צריכה קו אחר לצומת המוביל אבל אבא אמר שייקח אותי מאיפשהו שצריך באזור אז לא אכפת לי.

בתור לעלות לאוטובוס עמדתי רחוק מהחיילת עם כפפות הגומי הכחולות שעולה לפני ושוטר רוסי נצמד אלי, אני הולכת צעד קדימה ומתקרבת יותר ממה שרציתי לחיילת והוא ממשיך להתקדם ולהיצמד. כשהחיילת עומדת קרוב למדרגות העלייה לאוטובוס ואני עוד רגע לפני הדלת הוא ממש נצמד כבר ואני אומרת לו "אדוני שני מטר!", הוא לא זז ואני מזנקת לתוך האוטובוס. 

הקווקזית בוכרית השמנה מתיישבת מאחורה לא יודעת ליד מי בנשיפה ששומעים בכל האוטובוס ואני יודעת שאת החולצה אני אחזיק מעל לאף כל הדרך. מנסה לנשום ברווח הצר שנוצר בין החולצה לחזה לכתפיים. מדמיינת את המשולש שנוצר שם כמו הבית שלי ואיך הייתי ממלאה אותו באוויר צלול כיין, מדמיינת שרוח נכנס ואני נושמת שם עמוק ומתיישבת ברווח הצר המשולש ונשכבת שם והולכת לישון.