נעם בן-דוד

משהו

​

​

הַשֶּׁמֶשׁ הִתְגּוֹשְׁשָׁה בְּלַחַשׁ

בְּשִׁבְרֵי עָנָן,

שְׁמֵי הַמֶּשִׁי הִשְׁתַּנּוּ בְּשֶׁקֶט,

בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ נְשִׁימוֹת.

הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ קָשִׁים וּשְׁחֹרִים

בִּזְמַן הַחֲשֵׁכָה,

נִשְׁזְרוּ בִּשְׁקִיעָתָהּ לְשָׁטִיחַ אֲדַמְדַּם.

מַשֶּׁהוּ חָצָה בִּי כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי.

לֹא חַשְׁתִּי בּוֹ,

(הוּא לֹא נִשְׁבַּר),

הוּא שָׁקַע בְּנַפְשִׁי וְנֶחְלַשׁ.

כְּשֶׁקַּמְתִּי

הוּא לֹא הָיָה עוֹד.