אז היום יצא באופן רשמי הגיליון השלישי של על השפתיים, והבטחתי שאשתף בכמה מחשבות לקראת צאת הגיליון.
לערוך כתב עת זה שונה בתכלית מכל תהליך יצירה אחר שחוויתי. זה ליצור בלי ליצור, להתחיל להרכיב יצירה שלמה מתוך יצירות שונות שמעולם לא שוחחו אחת עם השנייה. שולחים קול קורא, נשלחות יצירות, ולאט לאט נוצר תהליך של בחירה, של שיוף, של דיאלוג עם כותבים. תהליך עדין מאד ומורכב, הרצון להישאר נאמן לקול ולשפה, יחד עם הפחד לפגוע, לשתק או להכאיב. איך מחברים אנשים לדימוי הסופי? להוויה אחת?
***
הקיץ מציינים עשור למחאת האוהלים. הדבר היפה ביותר, לדעתי, במחאה היה החיבור בין אנשים עם תפיסות עולם כל-כך שונות לנקודה אחת של תסיסה ושל עשייה. אפשר אפילו לומר – לרגש אחד. קשה להסביר איך דבר כזה קורה, יש לו כל-כך הרבה סיבות ועדיין הוא מרגיש כמו מן קסם. אני זוכר אותי ואת החבר הטוב שלי, עופר, מסתובבים ברוטשילד בשבתות מהצבא, מרגישים איזו הוויה ממגנטת וכמיהה מטורפת להיות חלק ממנה.
***
על השפתיים הוא לא תנועה חברתית, הוא לא מהפכה גדולה והוא לא דבר שנכנס (עדיין) לכל-כך הרבה אנשים לחיים. אבל הוא כן מחאה קטנה של הלב – קהילה בהתהוות שמורכבת מקולות מאד שונים שמקיימים ביניהם דיאלוג על הנקודות היפות, הכואבות והאמתיות ביותר בחיים. הוא מצליח להכיל תקווה גדולה יחד עם ייאוש, הומור, ארוס, כעס ועצב.
מגיליון לגיליון השפה הזו מתחילה להתבהר לי. שפה פשוטה ולא מתחכמת שמנסה בכל-כוחה להכיל מורכבות ואמת. אין בו טאבו, או דברים ״מלוכלכים״ מדי לעולם השירה הטהור, אפשר ורצוי לדבר כאן על הכול ועם כמה שפחות בושה, אבל כן בענווה.
בשבועות הקרובים אבלה הרבה בדואר לשלוח לכם גיליונות ורודים ויפים (אל תרחמו עלי, אני ממש נהנה שם!). את הגיליון השלישי אפשר גם לקרוא בקריאה דיגיטלית פה באתר. אשמח להתייחסויות כנות על חוויות הקריאה שלכן, בתקווה שהשפה תתחדד ותתגבש מרגע לרגע. תודה שאתם לוקחים חלק במסע הזה.
בתמונה: זבל ופחית אקסל שעמית גביש הרכיבה לכדי יצירה נפלאה)
