נצחיותה של האומנות

לפני כמה ימים העברתי סדנת כתיבה מקוונת כחלק מפרויקט שירה על המפה. כדי להבהיר איזו נקודה הבאתי לקבוצה לקרוא את השיר ״ורמיר״ של ויסלבה שימבורסקה. לאחר שקראנו התפתח דיון מרתק על משמעות השיר. אחת המשתתפות אמרה שיש בו אמירה מאוד רלוונטית על תפקידה של האומנות: האמנות היא נצחית, וכל עוד היא קיימת, העולם אינו ראוי לקץ העולם. הרהרתי במחשבה הזאת כמה ימים, חשבתי על התנועה הנפלאה שלי תנועת תרבות ועל הפעילות והיצירה שכל כך גדלה ומעמיקה בימים אלו, על הליקון שממשיכים ליצור וללמד שירה עשרות אנשים בכל הארץ, ואני ביניהם גם כתלמיד וגם כמנחה, חשבתי על השירים היפים ששלחו לי קבוצות הכתיבה שלי ועל עשרות היצירות שאנשים כתבו לכבוד התחדשותו העתידית של על השפתיים. כמה שפע.

המחשבה הזאת על נצחיותה של האומנות, שנשארת גם כשאין שום וודאות לגבי שאר הדברים, איננה משכיחה ממני את הכאב מהמצב, אבל כן מעניקה לי נקודת אחיזה ורוגע.

ורמיר/ ויסלבה שימבורסקה

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי לְקֵץ הָעוֹלָם.