Search

כמה מחשבות על קארמה, הורות ושירה

אף פעם לא האמנתי בקארמה. מעבר לחשדנות הבסיסית שיש לי בכל דבר שמגיע מהודו, בין אם זה מוצר שהזמנתי באינטרנט ובין אם זו פילוסופיה (שגם היא במובן מסוים הוזמנה באינטרנט) שמתאימה את עצמה בצליעה ובקריצה לאורחות החיים של סטארטפיסטים צמאי משמעות, זה גם פשוט לא אני. תמיד הייתי הילד הרציונלי שמנסה לשחזר את הפרצות מאחורי קסם-הקלפים שהקוסמים עשו לנו בימי-הולדת, אז למה שעכשיו אתחיל להאמין באיזה קסם אוניברסלי כזה או אחר. אבל יש מקום אחד שאני פשוט לא מצליח לראות מעבר לקסם, ולא משנה כמה אכיר מלפנים ומאחור את המלאכה הסיזיפית, התחבולות והתרגול האינסופי. אני מדבר כמובן על אומנות. אני לא יכול להסביר את הצמרמורת שטיפסה בי בשעה ששמעתי לראשונה את ישראל דדון קורא שיר בקולו, או את הדריכות שבה אבשלום מקשיב לאיה פלוטו לילה-אחרי-לילה. אומנות היא דבר מוזר ולא רציונלי, היא תמיד שילוב חד-פעמי של מצב-הנפש שבו היא נוצרה לבין שבריר השנייה שבו היא נצרכת.

את הקול הקורא לגיליון השלישי של על השפתיים פרסמתי בערך שלושה חודשים אחרי שאבשלום נולד. רותם ואני היינו כל-כולנו ממוקדים בלימוד מלאכת ההורות שכלל הסתגלות לכמות שעות-שינה ביזיונית, הכרות עם עשרות ומאות שיטות ועצות סותרות לטיפול בגזים, להקלה בטקס ההרדמה, לטמפרטורת האמבטיה, לקקי-גב ועוד, וכמובן הצטרפות למועדון הלקוחות לייף-סטייל של הסופרפארם. מצד אחד הייתי באקסטזה ובהתאהבות, ומהצד השני הרגשתי דחוק והישרדותי, הייתי זקוק כמו אוויר לכל שעת שינה, לכל דקת הזנה, יותר מעשר פעמים נזכרתי במהלך היום שלא צחצחתי שיניים. להוציא קול קורא לעל השפתיים היה מעין עוגן שאני משליך ללב העולם, מסמן כוונה: בעוד כך וכך חודשים מהיום אני אחזור להיות שוב אדם נורמלי שחי חיי שגרה, קורא, כותב ופתוח לכל הנושאים שבעולם ולא מנוקז רק לאתרים של כללית ושל תינוק ישראלי.

זוכרים את הקארמה מההתחלה של הקטע? אז היא. בכל יום פתחתי את תיבת המייל שלי לקרוא עוד ועוד שירים שנשלחו ואיך אני אגיד את זה, מלא שירים עסקו בהורות. הורות נאדרת, הורות מחבקת ואינטימית, הורות כועסת ומרוחקת. אתם בטח אומרים לעצמכם שברור שיש על זה מלא שירים ועוד מאז פרויד זה מה שמעסיק את כולם וכו׳ וכו׳, אבל אני נשבע לכם! כבר שנים שאני בעסקי הקולות הקוראים וזה בחיים לא הגיע בכזה ריכוז של יופי וכאב. וואי וואי, למה הכנסתי את עצמי.

כשרותם הייתה בהריון, ישבנו עם כמה חברים לארוחת ערב ותפס אותי איזה חבר של חבר ואמר לי ״תתכונן לבכות הרבה, מאז שאני אבא אני לא מצליח להחזיק את עצמי אפילו בסרטי דיסני שאני רואה עם הבנות״. במרחק של חצי שנה אני יכול לאשר את התמה: זה נכון מאד. אני בוכה מול החדשות בכתבה על סכנות הטביעה בבריכות בקיץ, אני בוכה מול הנטפליקס כשאמא רבה עם בתה המתבגרת, אני בוכה בלילה אחרי שעה של ניסיון להרגיע את הבכי של אבשלום החולה. אז קראתי שירים ובכיתי, אחר כך הבאתי אותם לפגישות העריכה והתנהגתי כמו בן-אדם רגיל. ועכשיו הגיליון כבר כמעט מוכן, וערכנו אותו יפה יפה אני יחד עם עידו כהן ועם יפתח ביבר הרגישים. יש בו גם הומור וגם מחאה ואהבה וארוטיקה, אבל בעומק ליבו יש ילדות וילדים קטנים ואת ההורים שלהם, סמל לניצחון הקארמה על ההיגיון.

מצרף פה טעימה משיר מקסים של משוררת בשם מפל י. שאולי היה יכול לדבר בעד עצמו במקום כל המילים שלי.


פוגים‭ ‬‭ ‬מפל‭ ‬י‭.‬


הֵם‭ ‬הָיוּ‭ ‬בַּגַּרְבַּיִם‭. ‬בַּגַּרְבַּיִם‭ ‬הֶחְבֵּאתִי‭ ‬אוֹתָם

וְשָׁכַחְתִּי‭. ‬וְאַתְּ‭ ‬רָצִית‭ ‬לִרְחֹץ‭ ‬וּפָשַׁטְתְּ‭ ‬מְעָלַי‭ ‬

אֶת‭ ‬הַגַּרְבַּיִם‭ ‬וְגִלִּית‭ ‬וְכָעַסְתְּ‭ ‬וְהַמַּיִם‭ ‬

זָרְמוּ‭ ‬סְתָם‭. ‬

לֹא‭ ‬הֶחְבֵּאתִי‭ ‬שָׁם‭ ‬עוֹד‭, ‬לֹא‭ ‬מֵאָז‭ ‬אוֹתוֹ‭ ‬יוֹם‭ ‬בְּגַן‭-‬הַחוֹבָה

בְּחַיַּי‭. ‬בְּחַיַּי‭. ‬לֹא‭ ‬הֶחְבֵּאתִי‭ ‬דָּבָר‭.‬

וְאַתְּ‭ ‬לֹא‭ ‬סָלַחְתְּ‭, ‬אֵין‭ ‬הֶסְבֵּר‭ ‬אַחֵר‭ ‬לְכָךְ

שֶׁהָלַכְתְּ




(הציור הוא של אורן בן שלמה השד, מהגיליון השני של על השפתיים והוא נקרא ׳מיזוג אופקים׳)



28 views0 comments

Recent Posts

See All